פסק-דין בתיק ע"א 20785-06-12

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום ברחובות (כב' השופטת יעל טויסטר) מיום 18.4.12 שבו קיבל בית המשפט את תביעת המשיבה והורה למערערים לפנות דירה בת שני חדרים (הידועה כדירה 6) ולהחזיר אותה למשיבה.

רקע

המערערת 1 (להלן: "המערערת") ובעלה המנוח  (להלן: "המנוח") עלו ארצה בשנת 1950 ונולדו להם 11 ילדים. בשנת 1959 מכרה המשיבה לבעלה המנוח של המערערת דירה בת 2 חדרים (דירה 5) ששטחה כ 44 ממ"ר, ברחוב הדקל 25, בתל מונד. בשנת 1973, לאחר  שוועדת האכלוס של משרד השיכון והבינוי אישרה את המערערת והמנוח כזכאים לדיור ציבורי, עקב מצוקתם וגודל משפחתם, השכירה המשיבה למנוח ולמערערת (עבדאללה ושוקריה אהרון - נספח 5 בתיק מוצגי המשיבה) מנוח דירה סמוכה (דירה 6), בשכירות שאינה מוגנת, ואף איחדה  את שתי הדירות באופן שיוכלו לשמש את משפחת המנוח והמערערת 1 ,  כדירה אחת גדולה.

בשנת 1999 נפטר המנוח. במשך הזמן הצטמצם מספר המתגוררים בדירה המאוחדת, ואין חולק כי בזמן הגשת התביעה (בחודש פברואר 2010) התגוררו בדירה רק שלושת המערערים. בן נוסף של המערערת 1 מתגורר בהוסטל ומגיע מעת לעת לביקור בדירה. עוד נציין כי המערערים סובלים ממצוקות קשות לרבות במצבם הבריאותי ואינם עובדים.

בחודש פברואר 2009 דרשה המשיבה מהמערערים לפנות את הדירה המושכרת (דירה 6) ולהחזירה לידיה. משלא נענתה הגישה המשיבה את תביעת הפינוי לבית משפט קמא בטענה כי השכירות הסתיימה, וכי המערערים ממשיכים להחזיק בה ללא מעמד.

המערערים התגוננו בטענות מטענות שונות, לרבות התיישנות, שיהוי, השתק ומניעות, חוסר תום לב ועוד. נטען כי המשיבה ידעה על פטירת האב כבר בשנת 2000 ואף ידעה שהמשפחה הצטמצמה. המערערים הוסיפו וטענו כי בשנת 1990 איפשרה המשיבה למנוח לרכוש את הדירה (מוצג י"ג בתי מוצגי המערערים), ואף  שולמה מקדמה בסך 300 ש"ח על חשבון הרכישה (מוצג י"ח בתיק מוצגי המערערים), אולם תמורת המכר לא הושלמה עקב מצבו הרפואי הקשה של המנוח. המערערים טענו כי הסכם המכר שריר וקיים, ולחלופין שהם זכאים לרכוש את הדירה כיורשי המנוח,  וכי הדירה ניתנה להם כדיור מוגן המהווה סידור קבוע לכל חייהם ולא בשכירות המוגבלת בזמן.

בית המשפט קמא דחה את טענות המערערים וקיבל את התביעה. נקבע כי המערערים אינם זכאים לרכוש את הדירה עקב בעלותם בדירה אחרת, שעל כן הם אינם זכאים לרכישה על פי חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, תשנ"ח- 1998.

כך גם נדחתה הטענה כי המערערים הינם דיירים מוגנים לפי חוק הגנת הדייר, וזאת נוכח לשונו המפורשת של חוזה השכירות משנת 1973, שם נקבע במפורש, בסעיף 23 בחוזה,  כי ידוע לשוכר שאין הוא מוגן על פי חוק הגנת הדייר.

גם טענת המערערים כי הם "דיירים ממשיכים", בהתאם לחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, תשנ"ח-1998, נדחתה, מאחר שאין חולק כי לאב המנוח הייתה דירת מגורים בבעלותו במועד פטירתו ואף קודם לכן, ובנסיבות האלה המנוח לא היה בגדר "זכאי" על פי סעיף 1 לחוק.

נקבע עובדתית כי המשיבה אפשרה למנוח לשכור את דירה מס' 6 ולהחזיק בה, הגם שהייתה דירה נוספת בבעלותו, רק בשל גודל משפחתו (11 נפשות במועד הרלוונטי), אך דבר זה אינו יכול להמשיך גם לדור הבא. או במילים אחרות, כי במועד פטירתו לא היה המנוח זכאי לדיור ציבורי, ומסיבה זו לא יכול היה להעביר את זכאותו למערערים.

כמו כן נקבע, כי בנסיבות אלו, כאשר השכירות המשיכה מעבר לתקופת השכירות החוזית מבלי לחדש את החוזה, רשאית הייתה המשיבה לסיים את חוזה השכירות על ידי מתן הודעה לשוכר, בשים לב לתכליתו הסוציאלית של חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, היינו, בתום לב, תוך מתן הודעה ומתן זמן סביר לפינוי.

בית המשפט קבע עוד, כי רשאית הייתה המשיבה להביא את החוזה לידי סיום, ובתנאי שהדבר נעשה בהתאם לאמות מידה וקריטריונים ציבוריים. נקבע כי המשיבה פעלה בהתאם לקריטריונים הציבוריים ולתכליתו הסוציאלית של החוק, נוכח שינוי הנסיבות שבא לידי ביטוי בצמצום מספר הנפשות המתגוררות בדירה מ-11 ל-3 נפשות.

לפיכך התקבלה התביעה וניתן צו לפינוי המערערים עד ליום 10.8.12, כמו כן נקבע כי הפרדת דירה מס' 6 מדירה מס' 5 תעשה ע"י המשיבה ועל חשבונה.

תמצית טענות המערערים

תביעת המשיבה לוקה בשיהוי ניכר וחריג אשר הצדיק את דחיית התביעה. המשיבה ידעה על פטירתו של אבי המשפחה כבר בשנת 2000 וכי מספר המתגוררים בדירה הולך ופוחת, ואף על פי כן לא דרשה את פינוי דירה מס' 6 עד למועד הגשת התביעה בשנת 2010.

הגשת התביעה לוקה בחוסר תום לב בהתחשב בכך שהמשיבה אף עודדה את המנוח והמערערים לרכוש את הדירה, אף שידוע היה כי בבעלותם דירה אחרת.

הדירות המאוחדות אינן ניתנות לפיצול, בהתחשב בכך שהמשפחה מתגוררת בדירה שאוחדה תקופה ארוכה של כ-40 שנה, והיא מהווה יחידה אחת פונקציונלית ותכליתית. מה גם שמצבם הרפואי והסוציאלי של המערערים קשה ביותר.

דיון והכרעה

לאחר ששמענו את טענות הצדדים אנו סבורים כי לא נפל פגם בפסק דינו של בית משפט קמא, לא מהפן העובדתי ולא מהפן המשפטי, ועל כן דין הערעור להידחות בהתאם לתקנה 460 בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.